שנת שמיטה תשפ"ב

לאחר שיצאה שנת השמיטה אין מגבלה בטיפול בעצים ומותר לעשות את כל העבודות כרגיל (חזו"א יז ב. דר"א ג, י ס"ק עט). עם זאת, היות שהפירות שנמצאים כעת על העצים קדושים בקדושת שביעית משום שחנטו בשנת השמיטה, יש לשים לב שלא לגרום להם הפסד, ולכן אין לקצוץ ענפים שיש עליהם פירות שעדיין לא הבשילו, משום שבכך גורם הפסד לפירות. כאשר הפירות הבשילו, אף שלא הגיעו עדיין להבשלה מלאה – מותר לקצוץ את הענפים. (רמב"ם ה, יז)

נחלקים הפוסקים בשאלה האם גם בשנה השמינית יש לאפשר כניסת כל אדם לצורך קטיף הפירות:

דעת החזו"א (שביעית ג כג) שיש לאפשר כניסה לכל אדם כמו בשנת השמיטה.

דעת הרב קוק זצ"ל (שבה"א ז, יח) שבשנה השמינית רשאי בעל הבית לקטוף בעצמו את הפירות הקדושים בקדושת שביעית ולהוציאם לרשות הרבים, ואינו חייב לאפשר כניסה לתוך חצרו, משום שחובת נטישת השדות נוהגת רק בשביעית. (וכ"כ בקהילות יעקב שביעית ט בדעת הר"ש).

וי"א שהחובה לאפשר כניסת כל אדם היא רק עד זמן רביעה שניה שהוא כ"ג מרחשוון. (רמב"ם שם)

על כן למעשה, אם אדם רואה שלמרות ששם שלט בכניסה לחצרו המאפשר כניסה, אנשים לא נכנסים והפירות שעל העץ מרקיבים, טוב שיקטוף אותם בעצמו ויניחם בסל בכניסה לחצרו או במקום ציבורי אחר כדי שכל הרוצה יוכל לקחתם – בהסתמך על הפוסקים המתירים זאת בשנה השמינית.

הפוסקים נחלקים בשאלה האם נסרים המחוברים במסמרים יכולים לשמש כסכך לסוכה. (ר' שו"ת הרשב"א א ריג, שו"ת האלף לך שלמה או"ח שסו. מג"א תרכז ס"ק ב, שעה"צ תרלג ס"ק ו, ערוך השולחן תרכט לב).

אמנם, אף לדעת הפוסלים, אם הנסרים המחוברים במסמרים הם בצפיפות של לא יותר מ 50%  מהתקרה, באופן שאין צילתה מרובה מחמתה, ניתן להניח עליהם סכך כשר והסוכה תהיה כשרה מחמת רוב הסכך הכשר.

בנידון דידן המדובר בנסרים העומדים באלכסון, וא"כ לצורך בדיקת אחוז הצפיפות שלהם יש להטיל אנך מהנקודה הגבוהה שלהם כלפי מטה. (הגר"י אריאל, באהלה של תורה או"ח ב סימן פו) לפי המתואר בשאלה במקרה כזה יפול האנך בנקודה בו נמצא בסיס הנסר שלידו, ונמצא שזו צפיפות של כ 100% וא"כ לא תועיל תוספת של סכך כשר.

נמצא א"כ שכשרות הסוכה המתוארת בשאלה נתונה במחלוקת, והיות שבמצוה דאורייתא עסקינן, הנכון לכתחילה לפרק את הברגים ב 50% לפחות מהנסרים (לסירוגין) או להוריד חלק מהנסרים באופן שחמתה תהיה מרובה מצילתה ולשים על הפרגולה סכך כשר. אם אינו יכול לעשות זאת, ואין באפשרותו לבנות סוכה אחרת יוכל להשתמש בה לשם מצות סוכה בהסתמך על הפוסקים המתירים זאת. (באהלה של תורה שם)

כל זאת בהנחה שהנסרים יכולים לעמוד ברוח מצויה גם כאשר אינם מחוברים בברגים שאם לא כן לא ניתן להשתמש בהם כסכך משום שהמעמיד שלהם הוא דבר המקבל טומאה.

כמו"כ כאשר משתמשים בפרגולה לצורך סוכה יש לשים לב שנבנתה באופן שאין בו בעיה של "תעשה ולא מן העשוי" דהיינו שלא הניחו את הסכך לפני הדפנות. אכן לעניין זה אין צורך בדפנות כשרות לסוכה, ודי בכך שהסכך הונח על גבי מסגרת שיש לה דפנות בשיעור של טפח לפחות, שאף שאינן נחשבות דופן כשרה לסוכה שהרי ישנו חלל גדול בינן לבין הארץ, מכל מקום די בה כדי להחשיב את הסכך כניתן באופן שאינו בגדר "תעשה ולא מן העשוי" (רמ"א תרלה א), ולצורך הכשרת הסוכה לישיבה יהיה צורך להוסיף לאותו טפח דפנות כשרות.

בנוסף, אם מדובר בפרגולה העומדת עוד משנה שעברה, יש לחדש בה דבר כלשהו, כגון להוסיף משהו לסכך (ודי בשיעור של טפח על טפח). כמו"כ אם יש צורך להוסיף דופן לפרגולה כדי להכשירה – נחשב גם זה לחידוש, ואין צורך בחידוש נוסף. (משנ"ב תרלו ס"ק ה וס"ק ז, שעה"צ ס"ק ז).

בתכנית חסכון לכל ילד מופרשים מדי חודש כספים עבור כל ילד וילדה עד גיל 18 וההורה יכול לבחור לנהל את הכספים או בבנקים או בקופת גמל.

כאשר הכספים מנוהלים בבנק הרי זו בעצם הלוואה לבנק, אלא שאם הילד טרם הגיע לגיל 18 אין באפשרותו למשוך את הכספים והרי זה כהלוואה שמועד פרעונה הוא לאחר שנת השמיטה – שאין שביעית משמטת, וממילא אין צורך בפרוזבול.

אם מדובר בנער שכבר הגיע לגיל 18 הרשאי למשוך את הכספים הרי לכאורה שביעית תשמט אך למעשה גם כאן אין לחוש מכמה סיבות:

א. עפ"י כללי הבנק, מרגע שהנער מבקש למשוך את הכספים ועד שהוא מקבלם בפועל עוברים מספר ימים, והרי זה כדין חוב שזמן הפירעון שלו הוא מספר ימים לאחר התביעה – שלדעת רבים כל עוד שלא תבעו אין שביעית משמטת.

ב. הבנק הוא חברה בע"מ וי"א שאין שביעית משמטת חוב לחברה בע"מ.

על כן רק אם הנער כבר הגיש בקשה למשיכת הכספים וטרם קבלם עד ר"ה – נכון שיעשה פרוזבול.

כאשר הכספים מנוהלים בקופת גמל אין זה נחשב כהלוואה לקופה שהרי הכספים שייכים לעמיתים והקופה רק מנהלת אותם בשליחותם, ועל כן אין שביעית משמטת אותם כספים.

לגבי הלוואות שהקופה נותנת מכספם של העמיתים כחלק מניהול הכספים – בחינת סוגי ההלוואות והתנאים מלמדת שאין מדובר בהלוואות שחלה עליהן שמיטת כספים, ומכל מקום עצמן הקופות חותמות על פרוזבול ונחשב הדבר כנעשה בשליחות העמיתים.

השביעית משמטת את כל החובות שמועד פרעונם חל לפני תום שנת השמיטה. חובות אלו נשמטים עם כניסת ר"ה תשפ"ב. חובות שמועד פרעונם חל לאחר שנת השמיטה אינם נשמטים בשמיטה זו.

חובות לענין זה כוללים הלוואות שנתן, כולל הלוואות של מוצרים שאינם כסף, חוב של לקוחות על סחורה שסופקה (אף שעל פי ההלכה הקפת חנות אינה משמטת, במציאות הכלכלית כיום יחשבו בד"כ חובות אלו כחובות שהשמיטה משמטת). כמו"כ יש חוששים שהשמיטה משמטת חוב של שכר עבודה שמועד התשלום שלו חל לפני תום ראש השנה וטרם שולם, וכן חשבון עו"ש ביתרת זכות וצ'קים שמועד פרעונם הגיע וטרם נפרעו.

הרוצה שהשמיטה לא תשמט חובות אלו יעשה פרוזבול. הפרוזבול מועיל לכל החובות שנוצרו לפני שנעשה, אך אינם מועילים לחובות שנוצרו לאחר שנעשה, ולכן מומלץ לעשות את הפרוזבול סמוך לראש השנה. יש עושים אותו עם התרת נדרים בערב ראש השנה.

אין מפרטים בשטר הפרוזבול את החובות, ודי בהצהרה המופיעה בשטר על פיה החובות כולם נמסרים לבית הדין.

מותר בשמיטה לקצוץ ענפים של עצי סרק היוצאים מגבולות החצר ומפריעים למעבר ברחוב, אולם בעצי פרי אסור לקצוץ משיתחילו לעשות פרי ועד שיגיעו לעונת המעשרות, משום שע"י הקציצה גורם הפסד לפירות. (רמב"ם שמיטה ויובל ה יז).

לגבי זיתים פוסק הרמב"ם (שם הל' יח) שהשיעור הקובע הוא "משינצו". י"א ששיעור זה הוא משיראו הניצנים (דר"א) וי"א שהוא משעה שינשור הנץ (שבה"א). בתשובה לשאלתי אמר לי הרב יעקב אריאל שליט"א שבימים אלו לא הגיעו הזיתים עדיין לשיעור זה ומותר עדיין לקוצצם – אך רק בימים הקרובים.

לגבי שאר פירות פוסק הרמב"ם שם שהשיעור הוא משיוציאו בוסר. י"א שזוהי תחילת יציאת הפרי (דר"א) וי"א שהוא קרוב לגמר הפרי (שבה"א).

כאמור, משעה שהגיעו הפירות לעונת מעשרות מותר לקצוץ את הענפים. שיעור עונת המעשרות הוא כשליש ההבשלה (דר"א מעשר ב ס"ק כח).

על כן, אם התותים שעל העץ כבר הבשילו, גם אם לא הגיעו עדיין להבשלה מלאה אלא רק לשליש ההבשלה – מותר לקצוץ את ענפיהם אם הם מפריעים למעבר ברחוב.

נכון לכתחילה לעודד את האנשים לקטוף מן הפירות לאכילה לפני הקציצה כדי למעט בהפסד הפירות, אך גם אם לא קטפו את הפירות – מותר לקצוץ משהגיעו לעונת המעשרות כנ"ל. (ר' שבה"א).

פסק הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק ה הלכה יז): "מותר לקוץ אילנות לעצים בשביעית קודם שיהיה בהן פרי, אבל משיתחיל לעשות פרי לא יקוץ אותו שהרי מפסיד האוכל ונאמר לכם לאכלה ולא להפסיד…". מדובר בקציצת אילנות באופן שאין בה איסור בל תשחית. גם קציצה זו אסורה בשמיטה משעה שהאילן מתחיל לעשות פרי, ואף שהפרי עדיין אינו ראוי לאכילה, שהיות שעתיד להיות ראוי לאכילה – אסור כבר מעכשיו להפסידו.

איסור קציצת האילן מתחיל מזמן חנטת הפירות, שמשעה זו חלה כבר קדושת שביעית על הפירות. (שולחן שלמה עמ' קמז).

נמצא א"כ שגם במצבים בהם מותרת בשביעית קציצת ענפים, כגון כאשר הם מפריעים למעבר והקציצה נעשית באופן שאינו זימור מקצועי, משעת החנטה של אילנות פרי אסור בכל אופן לקצוץ את הענפים משום שבכך גורמים הפסד לפירות שביעית.

ניכוש עשבים שוטים ועקירתם הנעשים כדי לאפשר לצמחים הרצויים לגדול, אסור בשמיטה מדרבנן. (מו"ק ג ע"א. ור' חזו"א יז יט בהסבר השמטת הרמב"ם).

עשביה המהוה מסתור למזיקים (כגון נחשים ועקרבים) או שעלולה להיות גורם לשריפות, או שמפריעה למעבר יש לטפל בה לכתחילה ע"י ריסוס. אם אי אפשר לרסס ניתן גם לכסח את העשבים מעל פני הקרקע (באמצעות מכסחת דשא וכד'). עקירת העשבים מהשורש אסורה (קטיף שביעית).

מותר לטפל ע"י ריסוס או ע"י כיסוח העשבים מעל פני הקרקע גם גם בעשביה הפוגמת באופן ניכר במראה הגינה, ויש המחמירים בזה. (ר' קטיף שביעית. שמיה (הרי"צ רימון) עמ' 149. קדושת השביעית (הררי) ו, כא).

נחלקים הפוסקים בשאלה האם יש קדושת שביעית בפרחים שיש בהם ריח. לסוברים שיש בהם קדושת שביעית עלולים הפרחים להיות אסורים באיסור ספיחין, ומ"מ בנידון דידן שמדובר בפרחים שאינם עומדים לריח ורק אולי יש בהם קצת ריח מסתבר שלכו"ע אין בהם קדושת שביעית וממילא אין בהם איסור ספיחין. זאת ועוד, אף אם באופן עקרוני היה בהם איסור ספיחין אין זה ברור שגם הנאת מראה נאסרה בהם ויתכן שהאיסור הוא רק בהנאת אכילה. (ר' קטיף שביעית טז ד, יט ב)

אמנם אילן שניטע בשביעית באיסור יש לעוקרו, ויש אומרים שדין זה נוהג לא רק באילן מאכל אלא גם בירקות ופרחים שנשתלו באיסור שיש לעוקרם, אך הפירות מותרים וה"ה שהפרחים מותרים אחרי שנקטפו. (ר' רמב"ם שמיטה ד, טו ובנו"כ שם)

אכן לכתחילה אין לקנות פרחים שנשתלו באיסור משום שיש בכך משום חיזוק ידי עוברי עבירה – אך אין זה נוגע לנידון דידן בו הפרחים כבר נרכשו ונשלחו כמתנה.

לכל זה יש להוסיף את הספק שמא מדובר בפרחים שלא נשתלו באיסור או משום שהם גידולים רב שנתיים או משום שנשתלו עפ"י היתר המכירה.

לכן מותר להשאיר בבית את הפרחים ואף להשקותם ולהנות מהמראה שלהם. כאשר הם נובלים מותר לזורקם לפח הרגיל משום שאף אם יש בהם קדושת שביעית – הרי משנבלו דינם כפירות הקדושים בקדושת שביעית שנרקבו שמותר לזורק לפח הרגיל.

פסק הרמב"ם (שמיטה ויובל ה, יג): "פירות שביעית… אין מאכילין אותן לא לעכו"ם ולא לשכיר, ואם היה שכיר שבת או שכיר שנה או שכיר חדש או שקצץ מזונותיו עליו הרי הוא כאנשי ביתו ומאכילין אותו, ומאכילין את האכסניא פירות שביעית."

מכאן שאין להאכיל אינו יהודי בפירות שביעית, אך מותר להאכיל אכסניא בפירות שביעית. ה"אכסניא" עליה מדובר כאן הם אורחים, אפילו אינם יהודים, שכל שהם אורחים שלו מותר להאכילם. (שבת הארץ). ההיתר נובע מכך שהאיסור להאכיל אינו יהודי בפירות שביעית הוא איסור דרבנן, מחמת החשש שהאינו יהודי לא ישמור על קדושתם, והקלו חכמים כאשר האינו יהודי הוא כאנשי ביתו. זהו גם טעם ההיתר להאכיל פירות שביעית לשכיר אינו יהודי הנמצא בביתו. (דרך אמונה).

אמנם יש אומרים שהאכסניא עליה מדובר כאן היא אכסניה של יהודים, והחידוש הוא שאף שהמלך הטיל על היהודים לארח את חילותיו, וא"כ האכלתם נחשבת כפריעת חוב האסורה בפירות שביעית, אעפ"כ התירו כאשר היהודים עוברים ממקום למקום. (ר"ש משנץ). לשיטה זו יהיה אסור להאכיל אינו יהודי בפירות שביעית אפילו הוא מתארח אצל היהודי.

למעשה יש הפוסקים לחומרא כר"ש משנץ (מאמר מרדכי), אך העיקר כדעת המקילים לתת פירות שביעית לאכסניא של לא יהודים ולשכיר אינו יהודי המועסק אצל היהודי בקביעות. (פאת השולחן כד נח, מעדני ארץ י).

על כן מותר להאכיל פירות שביעית לעובד זר הנמצא בקביעות אצל יהודי, משום שנחשב כאנשי ביתו של היהודי, ויחנה אותו כיצד לנהוג באופן מעשי בשמירה על קדושת הפירות.

אולם בשו"ת מנחת יצחק (ח, צה) כתב שהבד"ץ בירושלים החמירו בבננות בספיחים, וכ"כ בשו"ת אור לציון (פרק ה, ד) שאין לאכול בננות שנלקטו בשמיטה, מחשש איסור ספיחים. ושם בהערות באר שכיום יש אפשרות לגרום שהבננות יצאו בתוך שנה, וא"כ חוזר דינם להיות כירק, ומ"מ הקל לקטנים או חולים הצריכים להן.

ולמעשה, מן הדין ניתן להקל ולא לחשש לאיסור ספיחים בבננות שגדלו בשמיטה בקרקע של יהודי, ומותר לאוכלם, ויש לשמור על קדושת שביעית (אם גדלו בקרקע שלא נמכרה בהיתר מכירה).

כפי שכתבנו בעבר, אנחנו פוסקים למעשה שגם בלימון המועד הקובע לענין קדושת שביעית הוא מועד החנטה. כאשר קיים ספק האם החנטה היתה בשנת השמיטה או לפניה יש לנהוג מספק קדושת שביעית בפירות אך גם להפריש תרומות ומעשרות בלא ברכה. (ואין לומר כאן ספיקא דרבנן לקולא משום שאם כן יהיה פטור גם מקדושת שביעית וגם מתרומות ומעשרות וזה לא יתכן).

לגבי השאלה האם צריך לאפשר גישה לכל אחד לפירות – הסתפקו בזה האחרונים, ותלו זאת בשאלה האם דין הפקר בשביעית הוא "אפקעתא דמלכא" – דהיינו שהתורה הפקירה את הפירות הקדושים, וא"כ כשם שנוהגים קדושה בפירות כך יש לנהוג בהם הפקר, או שזו מצווה על האדם להפקיר, וא"כ הוא מדיני ממונות ומספק אינו חייב להפקיר – כמו בכל ספק ממון. (ר' אפיקי ים ח"ב כד. וגם בזה יש לדון האם הפקר הוא קנין או נדר – ר' קצוה"ח רעג א).

ולמעשה: במצב בו קיים ספק האם הפירות חנטו לפני ראש השנה או אחריו, יש לנהוג קדושת שביעית בפירות וגם להפריש תרו"מ בלא ברכה, אך אין צורך להפקירם או לאפשר גישה לאחרים. (ר' שולחן שלמה עמ' רלה).

במשנה במסכת שביעית (ג, י) נאמר שמי שחופר בשדהו לא יפזר את האדמה בשדהו משום שנראה כמי שמכשיר את השדה לזריעה, אלא יצבור אותה בערימות, וכן פסק הרמב"ם (ג, יד).

על כך הקשה החזו"א (יח, ט) מהמשנה במו"ק שם נחלקו ר' אלעזר בן עזריה וחכמים בשאלה האם מותר לחפור אמת מים בשמיטה, ובגמרא שם (ד ע"ב) מבואר שטעמו של ראב"ע האוסר הוא משום שמכשיר אגפיה (= חומת האדמה שבצד האמה) לזריעה, ומשמע שחכמים שהלכה כמותם לא חוששים לזה.

ותירץ, שבאמת המים יש כוונה אחרת בהגבהת האגפים – כדי שהאמה תהיה עמוקה, ומשום כך אינו נחשב כחרישה, משא"כ כאשר מפזר אדמה בשדהו שאין לו כוונה אחרת – נחשב כחרישה האסורה.

בנידון דידן יש לפיזור האדמה כוונה אחרת – למטרת גובה, וע"כ יש לדמות זאת לחפירת אמת המים המותרת.

לכך יש להוסיף את העובדה שאת האדמה שופכים על גבי בטון ובאופן זה נראה פחות כמכשיר את השדה לזריעה. (ר' רמב"ם ב, ג שמותר להעמיד זבל על הסלע, ושם בהל' יד התיר לפזר העפר כדרך מעמידי זבל), וכן את העובדה ששמים על האדמה אבנים סלעים וחצץ וניכר שאינו מיועד לזריעה.

לסיכום: בנידון שבשאלה מותר לפזר את האדמה ולשים מעליה אבנים סלעים וחצץ.

האתרוג שונה מיתר הפירות משום שהוא גדל על השקיה ולא רק על מי גשמים. הלימון דומה לאתרוג בכך שגם הוא גדל על השקיה וכן בדברים נוספים: הוא עשוי לחנוט במשך כל השנה כאתרוג ולאחר זמן הוא מתייבש ומצטמק אך לא מתעפש.

על כן סובר הר"ש סירליאו שדינו של הלימון כדין אתרוג והולכים בו אחר לקיטה לעניין קדושת שביעית. (ירושלמי שביעית דף קנא).

כשיטת הר"ש סירליאו נקט הרב מרדכי אליהו, אולם הגרש"ז אויערבך כתב שאין דין אתרוג כלימון, והוכיח זאת מכך שהפרי הזה כבר היה ידוע ונפוץ בזמן הרמב"ם שהרי הזכירו באגרת הרפואה ובהקדמתו לסדר טהרות, ואעפי"כ כתב בפ"א ממעשר שני ה"ה שמכל בפירות האילן הולכין אחר הלקיטה רק באתרוג בלבד, ומזה ששינה מלשון הגמ' והוסיף תיבת "בלבד" משמע שבלימון הולכין אחר חנטה ולא אחר לקיטה כאתרוג. (מנחת שלמה א נא)

על כן למעשה יש להפריש תרומות ומעשרות גם מלימונים שחנטו בשישית ונלקטו בשביעית, ואין צורך לנהוג בהם קדושת שביעית, ומנהג העולם להפריש מהם בברכה כמו בשאר שנים.

כל זה עד ר"ח אייר. מתאריך זה יש לחשוש שהלימונים חנטו בשנה השביעית ויש לנהוג בהם קדושת שביעית.

השלב הקובע בד"כ לעניין הפרשת תרומות ומעשרות בפירות האילן הוא החנטה, ופירות שחנטו בשנה השישית ונלקטו בשביעית – חייבים להפריש מהם תרומות ומעשרות בברכה (אם מדובר בטבל ודאי).

אלא שהיות שכאן מדובר בפרי הדר – יש לדון האם דינו כדין אתרוג.

אתרוג שחנט בשישית ונלקט בשביעית נוהגים בו לחומרא קדושת שביעית, אך גם מפרישים ממנו תרומות ומעשרות לחומרא כפירות שישית. וי"א שדינו לגמרי כדין פירות שישית ואין בו קדושת שביעית. (רמב"ם שביעית ד יב, ור' שבה"א שם).

ע"כ למעשה, היות שחיובו במעשרות הוא בספק יש שכתבו שאין לברך על הפרשת תרו"מ מאתרוג שנלקט בשביעית. (מנחת יצחק ו קל). ויש שכתבו שלדעת הרמב"ם החיוב בתרו"מ אינו מספק וע"כ יש לברך. (ר' קטיף שביעית ו, ז).

יש שכתבו שפירות הדר דינם כדין אתרוג והולכים בהם לחומרא גם אחר לקיטה, אך למעשה המנהג להקל ולא לנהוג בהם קדושת שביעית כאשר חנטו בשישית ונלקטו בשביעית (ר' דרך אמונה בציון הלכה ד ס"ק קנד, שמיטה – הלכה ממקורה 194).

ע"כ נראה שלעניין הפרשת תרומות ומעשרות יש לנהוג בפירות הדר כדין פירות שישית ולהפריש תרו"מ  בברכה מפירות שחנטו בשישית ונלקטו בשביעית, שהרי כפי שהבאנו לעיל אף ביחס לאתרוג יש שכתבו שמפרישים בברכה, וכ"ש בפירות הדר אחרים. (ומ"מ יתכן ובלימון יהיה הדין שונה – ואכמ"ל).

ראשית יש לציין שהדס הינו עץ שהזמן הקובע בו לגבי קדושת שביעית היא החנטה. לכן ההדסים הנקטפים עכשיו נחשבים הדסים של השנה השישית שבודאי אין בהם קדושת שביעית. כל השאלה היא לגבי הדסים שיקטפו לאחר החנטה של ההדס שהיא בסוף שנת השמיטה, דהיינו הדסים שיקטפו בסוף שנת השמיטה ובשנה השמינית.

ולגוף השאלה האם יש קדושת שביעית בהדס:

בתלמוד הירושלמי (שביעית ז א) הסתפקו האם יש קדושת שביעית בבשמים, וכתב בדרך אמונה (פרק ז ס"ק קכז) שיש להחמיר מספק, וכן כתב בשבט הלוי (ב רב), אולם בשו"ת ציץ אליעזר (ו לג) פסק לקולא, וכן כתב בילקוט יוסף שהעיקר לדינא שאין קדושת שביעית בהדס.

ויש שכתבו שגם למחמירים שיש קדושת שביעית בבשמים זהו רק בדבר העומד לריח, אך בהדסים שאין מגדלים אותם לשם ריח – אין קדושת שביעית. (מנחת שלמה א נא, מנחת יצחק ו קל).

על כן למעשה מעיקר הדין ניתן להקל ולא לנהוג קדושת שביעית בהדסים שאין מגדלים אותם לשם ריח – אף אם קוטפים מהם לצורך בשמים להבדלה.

פסק הרמב"ם (שמיטה ויובל א, יב): "הנוטע בשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור, מפני שישראל חשודין על השביעית, אם תאמר בשוגג יקיים יאמר המזיד שוגג הייתי".

מקורו של הרמב"ם בגמרא במסכת גיטין (נג ע"ב) ושם הובאו שני טעמים לחובה לעקור: א. משום שכשימנו את שנות העורלה של העץ ימצאו שניטע בשביעית ויסיקו שמותר לנטוע בשביעית. ב. משום שישראל נחשדו על השביעית.

לפי הטעם הראשון קנסו רק בעץ פרי ואילו לפי הטעם השני – גם בעץ סרק.

הרמב"ם פסק כטעם השני וא"כ סובר שהחובה לעקור היא גם בעצי סרק, אולם יש שפסקו כטעם הראשון (בית ישראל).

על כן לכתחילה יש לעקור את העצים שנטעו בשביעית. ניתן לעוקרם עם גוש האדמה בו היו כאשר נשתלו, ולשומרם במצב בו היו במשתלה – עד לאחר השמיטה. (יש להדגיש שהעקירה צריכה להתבצע ע"י וועד הבית או באישורו – ואף אחד מהשכנים אינו רשאי לעשות זאת על דעת עצמו).

אכן, אם מדובר באילן שניטע עם גוש אדמה, ועקירתו תגרום לפגיעה ביחסי השכנות בבנין, ניתן בדיעבד להימנע מלעקור תוך הסתמכות על דעת הסוברים שכאשר מדובר באילן סרק אין צורך לעקור, בצרוף סברת הגרי"מ טיקוצ'נסקי (ספר השמיטה יח) שכאשר שותלים אילן הנמצא כבר בגוש אדמה בשיעור שיכול לחיות בו, הרי שכשם שלעניין מנין שנות הערלה אין זו נחשבת שתילה חדשה, כך גם לגבי שביעית אין זו נחשבת שתילה האסורה. ואף שאין פוסקים כך לכתחילה, ניתן לצרף את דעתו לעניין דין האילן בדיעבד.

גידולים חד שנתיים, כגון ירקות, שצמחו מעצמם בשנת השמיטה נחשבים ספיחים האסורים באכילה מדרבנן. אולם, אם הצמח התחיל לצמוח בשישית – אינו נכלל באיסור, אף אם הירק עצמו גדל בשמיטה. (חזו"א כב, ב).

לכן עגבניות שגדלו על שיח שהחל לגדול בשישית – אף אם העגבניות עצמן יצאו בשביעית אין בהן איסור ספיחין והן מותרות באכילה, אך יש בהן קדושת שביעית.

אולם, אם השיח החל לגדול בשמיטה – העגבניות אסורות באכילה מחמת איסור ספיחין.

יש לציין שאיסור ספיחין נוהג רק בגידולים שגדלו במקום המיועד לזריעה, שאז קיים החשש שאנשים יזרעו באיסור ויאמרו שהצמח עלה מאיליו. אולם, אם הגידולים גדלו מעצמם בשדה בור וכד' שאינו מיועד לזריעה – לא גזרו בהם על איסור ספיחין. (רמב"ם ד, ד)

לכן, אם שיח העגבניות גדל מעצמו בחצר במקום המשמש למעבר שאין זורעים בו – העגבניות תהיינה מותרות באכילה, אף אם השיח גדול כולו בשמיטה, אך תהיה בהן קדושת שביעית (אם נלקטו בשביעית).

אסור להפסיד פירות הקדושים בקדושת שביעית. אולם כתב המהרי"ט (כתב פ"ג) שמותר להפסיד פירות שביעית בדרך של "גרמא", כגון ע"י שיניחם במקום שירקבו ויפסלו מאליהם, או שיניחם במקום בו בהמה או עוף יכולים לאוכלם. כשיטה זו פסקו רבים מהאחרונים (ספר השמיטה ז, ג ועוד).

והחזון איש מבחין בין הפסד שבא ע"י מעשה כגון שבאה בהמה לאכול את הפירות הראויים לאדם – שיש למונעה, או כגון שרואה פירות שביעית שזרוקים על הארץ במקום שבנ"א עלולים לדרוס עליהם – שיש לפנותם, לבין הפסד שבא מעצמו, כגון שמניח את הפירות בשמש והם מתייבשים  – שמותר. (ביה"ל ה, ה)

לשיטות המתירות הפסד פירות שביעית בגרמא בכל אופן, מותר לתת פירות שביעית לתינוק אף שבעת אכילתו יפורר וישחית חלק מהאוכל, אך גם לדעת החזון איש הדבר מות – היות שנותן להם לאכול וזוהי דרך אכילתם. (ביה"ל שם).

לסיכום:

מותר להאכיל תינוק בפירות הקדושים בקדושת שביעית אף שהוא יפורר וישחית חלק מהאוכל, ומכל מקום ראוי לכתחילה להניח לפניו אוכל רק בשיעור שמסתבר שיאכל את כולו.

כאשר מדובר בילד שהגיע לגיל חינוך – יש למונעו מלהשחית פירות שביעית, מדין חינוך, ולדעת החזו"א גם כאשר מדובר בתינוק פחות מגיל חינוך – אם רואים שאינו אוכל אלא רק משחית את הפירות – יש למונעו.

מותר לעשות בשמיטה פעולות הנועדות למנוע נזק מהעץ.

נחלקים הפוסקים בשאלה האם מותר לעשות בשמיטה פעולות שנועדו למנוע נזק מהפירות:

יש אומרים שהותרו רק פעולות שנועדות להעמיד את העץ עצמו שיהיה ראוי לתפקידו לאחר השמיטה, אך פעולות לצורך הפירות – אסורות, משום שהתורה הפקירה את פירות השביעית לכל וסילקה את יד הבעלים מהם. ויש מתירים גם פעולות שנועדו למנוע נזק מהפירות (אך לא לשם הגדלת כמות היבול).

גם לדעת האוסרים פעולות שנועדו למניעת נזק מהפירות, זהו רק כאשר מדובר בפירות שביעית שהם הפקר אך לא כאשר מדובר בפירות שישית או שמינית. (קטי"ש)

בנידון שלפנינו מדובר במניעת נזק הנגרם לעץ עצמו ולא רק לפירות. כמו כן הפירות שעל העץ בתקופה זו של השנה הם פירות שישית שאינם הפקר, שהרי הם חנטו בשנה השישית.

לכן לכל הדעות מותר. בתקופה זו של השנה, לעשות את הפעולות הנדרשות למניעת נזק הכנימות.

ראשית, יש להגדיר מהו מצע מנותק. בשביל לגדל במצע מנותק אין די בהנחת יריעת פלסטיק או אבן על הקרקע ושתילה באדמה הנמצאת עליהם, משום שכאשר הם מונחים על הקרקע ואינם מיטלטלים הם נחשבים כחלק מהקרקע.

לכן, כדי לגדל במצע מנותק יש לגדל את הגידולים בתוך עציצים שמיטלטלים המונחים על גבי יריעות פלסטיק באופן שגם העציצים וגם הענפים היוצאים מהם נמצאים מעל יריעות הפלסטיק. (שו"ת הרא"ש ב ד. שו"ע יו"ד רצד, כו. שמיטה / רי"צ רימון 274).

מצע מנותק מוגדר הלכתית כ"עציץ שאינו נקוב". שתילה בעציץ שאינו נקוב אסורה בשנת השמיטה. רק אם העציץ שאינו נקוב נמצא בתוך בית יש המקילים לשתול בו (חזו"א כב א), וניתן לסמוך על כך בשעת הצורך.

על כן אסור לשתול בשמיטה באיי התנועה הנמצאים תחת כיפת השמים הן משום שלא מדובר בעציצים וממילא אין זה מצע מנותק, וגם אם היה זה מצע מנותק – אסור לשתול תחת כיפת השמים.

פסק הרמב"ם (הלכות שמיטה א יח): "הקוצץ אילן או שנים לעצים ה"ז מותר לשרשן, קצץ שלשה או יתר זה בצד זה לא ישרש, שהרי מתקן את הארץ אלא קוצץ מעל הארץ ומניח שרשיו בארץ".

מכאן שעקירת צמחים בשביעית מותרת בשני תנאים:

א. שהעקירה לא נועדה לשם השבחת השדה. ב. שהשטח שהתפנה לאחר העקירה הינו שטח קטן באופן שלא יחשדו את העוקר שעושה זאת לשם הכשרת המקום לזריעה.

לכן, אסור לעקור עשבים שוטים המפריעים לצמחים שלידם משום שעקירה זו נועדה לשם יצירת תנאי מחיה טובים יותר לצמחים הסמוכים.

הפתרון במצב כזה הוא ע"י ריסוס בקוטלי עשבים או חיתוך מעל פני האדמה.

מאידך, אם אין כוונתו להשבחת השדה – אפשר להקל, אף שבפועל יש בעקירה משום השבחה. (ר' דרך אמונה שם, בצירוף הסוברים שמותר אף כשהעקירה נעשית לתועלת הצמחים שמסביב  – ר' מפרשי המשנה שביעית ד, ד, פאה"ש)

עפ"י האמור, עקירת שיח נוי שהתייבש תהיה מותרת אם מתקיימים התנאים הבאים:

א. מטרת העקירה אינה השבחת השדה או יצירת תנאי מחיה טובים יותר לצמחים שמסביב.

ב. מדובר בשיח אחד או שניים כאשר השטח המתפנה ע"י עקירתם הינו קטן.

ג. העקירה תעשה בלא הפיכת הקרקע הסמוכה לצמחים אחרים משום שזו פעולת חרישה האסורה.

דשא צעיר אסור לכסח בשביעית משום שהכיסוח גורם להתפשטותו והרי זו כזמירה האסורה בשמיטה. אם  ההימנעות מכיסוח תגרום לנזק ניכר – ישאל שאלת חכם.

יש שאוסרים  לכסח גם דשא מלא ללא קרחות, אף שהכיסוח נעשה שלא לשם גידול הדשא אלא לנוי בלבד – אלא אם כן ההימנעות מכיסוח תגרום למיתתו של הדשא או לנזק ניכר שלא ניתן יהיה לתקנו לאחר השמיטה אלא בהוצאה כספית גדולה. (ר' ספר השמיטה פרק ג, ב).

אך למעשה מותר לכסח, לשם נוי, דשא מלא בלא קרחות, וזאת מכמה טעמים:

• היות שמטרת הכיסוח אינה לעורר צימוח, וניכר שעושה זאת לשם נוי בלבד – מסתבר שאין זו מלאכה האסורה בשביעית.
• בצמחים המיועדים לנוי, כגון דשא, ה"פרי" שלהם הוא היופי, ומותר לעשות מלאכות לצורך שמירת הפרי. (אמנם לדעת הרב קוק זצ"ל נאסרו מלאכות לצורך שמירה על הפירות אך זה משום שהפירות הפקר, משא"כ בנידון דידן).
• בדרך כלל יגרם נזק ניכר לדשא שלא כוסח במשך שנה שלמה. (ר' שולחן שלמה עמ' מה)

את הדשא יש לכסח בתדירות רגילה, ואין לאחר את הכיסוח. איחור בכיסוח גורם לגידול הדשא באופן שהשמש לא מגיעה לחלק התחתון שלו, ובמצב זה גורם הכיסוח לצימוח מחדש.

יש להקפיד לכסח בגובה העלים ולא נמוך בגובה הגבעולים, משום שכיסוח כזה גורם לצימוח.

פסק הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל א ט-י): "ועושין עוגיות לגפנים (=חפירות עגולות מסביב לגפנים), ועושין את אמת המים כתחלה וממלאין את הנקעים מים… ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה."

הרי שלא רק ההשקיה עצמה הותרה בשמיטה בכדי למנוע את מות העצים, אלא גם חפירת תעלות להזרמת המים להשקיה, וכ"ש שיש להתיר הנחת טפטפות על גבי הקרקע בלא חפירה.

לדעת הרב קוק (שבת הארץ א ה) מלאכות אלו הותרו רק לצורך קיום העצים ושמירה שלא ימותו אך לא לצורך מניעת הפסד יבול הפירות הקדושים בקדושת שביעית, משום שפירות אלו ממילא הם הפקר וממילא לא יגרם הפסד לבעל השדה אם הם יפסדו. לעומת זאת לדעת החזו"א (כא יד) מותרת ההשקיה וכן חפירת התעלות גם בכדי למנוע הפסד היבול.

אכן גם לדעת הרב קוק תהיה ההשקיה מותרת לצורך מניעת הפסד פירות שאינם קדושים בקדושת שביעית ואינם הפקר (כגון פירות שחנטו בשנה השישית וממשיכים לגדול בשביעית), או לצורך מניעת נזק לצמחי נוי שאין בהם קדושת שביעית.

סיכום: מותר להוסיף טפטפות בשמיטה לשם השקיה שנועדה למנוע נזק לצמחים או לעצים. לדעת החזו"א הדבר מותר גם אם זה נועד למניעת הפסד יבול הפירות הקדושים בקדושת שביעית.

יש להבחין בין עציץ נקוב לבין עציץ שאינו נקוב:

עציץ נקוב הינו עציץ שיש בו נקב ומונח ישירות על הקרקע, או שהענפים שלו מעל הקרקע. לדעת הגרש"ז אויערבך יחשב כעציץ נקוב גם אם יש בו נקב ומונח על מרצפות בקומת קרקע. (מנחת שלמה מא ב).

עציץ נקוב דינו כקרקע וכל איסורי שביעית חלים עליו. כך הדין גם באדנית שהיא חלק מהבנין עצמו.

עציץ שאינו נקוב הינו עציץ המונח על הרצפה בקומה על עמודים, או שמונח על צלחת (שאינה של חרס) או על שולחן באופן שהענפים אינם מעל הקרקע.

בעציץ שאינו נקוב גזרו חכמים שיחשב כקרקע לגבי מצוות התלויות בארץ. אמנם לא מצאנו גזירה כזו במפורש לגבי שמיטה, אך הסכמת הפוסקים שגם לגבי איסורי שביעית יש לנהוג בו כקרקע.

בעציץ שאינו נקוב הנמצא בתוך בית ניתן להקל שאין נוהגים בו איסורי שביעית, אך עם זאת נכון להימנע מלשתול בו לכתחילה בשמיטה. בית לעניין זה הוא מקום מקורה שיש בו גם מחיצות. (חזו"א כב א).

אסור בשמיטה להוציא עציצים מהבית לחצר או למרפסת שאינה מקורה, (חזו"א שם) אולם אם אינו עושה זאת לתועלת הצמחים – מותר. (הגרש"ז אויערבך). לכן מותר להוציא עציצים מהבית לצורך בניית הסוכה וכ"ש שמותר להכניסם מהחצר או המרפסת אל הבית.

יש להבחין בין סוגים שונים של תוצרת חקלאית:

• כל פירות האילן המצויים כעת בשוק חנטו בשנה השישית, ועל כן אין בהם קדושת שביעית וניתן לקנותם ולנהוג בהם כרגיל – כפי שנוהגים בפירות השנה השישית.
• כל הדגנים והקטניות המצויים כעת בשוק הגיעו לשליש גידולם לפני ראש השנה ועל כן אין בהם קדושת שביעית וניתן לקנותם ולנהוג בהם כרגיל – כפי שנוהגים בפירות השנה השישית.
• ירקות שנלקטו לאחר ראש השנה – יש בהם קדושת שביעית. הרוב הגדול של הירקות המצויים בימים אלו בשוק נלקטו לאחר ראש השנה ועל כן עשויה להיות בהם קדושת שביעית.

לכן בירקות הנקנים החל מלמחרת ראש השנה דרך "אוצר בית דין" – יש לנהוג קדושת שביעית (אלא אם כן נאמר במפורש אחרת). התשלום בקניית ירקות אלו הוא על הוצאות בית הדין, כפי המחיר שבית הדין קובע, ולא על הפירות עצמם.

בירקות של יבול נכרי מארץ ישראל, או של היתר מכירה –  אין צורך לנהוג קדושת שביעית, אך יש מחמירים ונוהגים גם בהם קדושת שביעית.

ירקות של יהודי שגדלו בארץ ישראל בלא היתר מכירה ולא דרך "אוצר בית דין" – מותרים בימים אלו עדיין באכילה אך יש לנהוג בהם קדושת שביעית ויש לקנותם רק בהקפה או בהבלעה (כאשר התשלום נעשה הוא עבור פריטים אחרים שאין בהם קדושת שביעית).

יש לציין שבצל יבש, תפוחי אדמה ושום הם עדיין מיבול שישית ואין בהם קדושת שביעית. מאידך, שעועית ירוקה הנאכל בתרמיליה, דינה כירק ולא כקטנית ועל כן יש בה כבר קדושת שביעית.

גבולות עולי מצרים הם מקומות בארץ ישראל שנכבשו ע"י עולי מצרים אך לא ישבו בהם עולי בבל בבית שני. לפי רוב הדעות הנגב המערבי הוא בגבולות עולי מצרים. (רי"צ רימון).

גם בגבולות עולי מצרים אסורה עבודת הקרקע בשמיטה, אך לא נוהג שם איסור ספיחין, ולכן ירקות שגדלו שם מותרים באכילה. (רמב"ם שמיטה פ"ד הכ"ו. ואולם החזו"א (כו סדר השמיטה ד) כתב שהיות שאין עדות ברורה לגבי זיהוי המקומות אין להקל בהם בספיחין).

לגבי קדושת שביעית נפסק להלכה שנוהגת גם בגבולות עולי מצרים. (שולחן שלמה עמ' ו.)

ההסתמכות על היתר המכירה בירקות המגיעים מגבולות עולי מצרים קלה יותר מכמה סיבות:

• היות שאיסורי שמיטה במקומות אלו הינו לכו"ע מדרבנן (גם אם בתוך גבולות עולי בבל הוא דאוריתא) – ניתן יותר להסתמך על הערמות.
• לדעת המנחת חינוך (מצוה צד) אין איסור "לא תחנם" במקומות אלו. (והחזו"א כד א חולק).
• היות שאין איסור ספיחין במקומות אלו – הרי שגם מי שאינו סומך על היתר המכירה יוכל לאכול ירקות שגדלו שם עפ"י היתר המכירה, אלא שאם אינו סומך על ההיתר יחמיר לנהוג בהם קדושת שביעית. (שולחן שלמה שם).

מרק ירקות המכיל ירקות שיש בהם קדושת שביעית – הרי שהמרק כולו על כל רכיביו קדוש בקדושת שביעית, משום שהירקות הקדושים בקדושת שביעית נותנים בו טעם. אמנם אם מי המרק ושאר הרכיבים שאין בהם קדושת שביעית הינם בכמות של פי שישים ויותר מהירקות הקדושים בקדושת שביעית, הרי שטעם הירקות הקדושים בטל בשישים וממילא המרק לא יהיה קדוש בקדושת שביעית. (רמב"ם פ"ז הכ"ב).

שאריות של מרק הקדוש בקדושת שביעית והראויות לאכילה, אם הן בכמות שדרך אנשים החסים על ממונם לשמור, אסור להשליך לכיור, לגינה או ישירות לפח האשפה, אך אין חייבים להכניסן למקרר, משום שאף שאסור להפסיד פירות שביעית בידיים, אין חובה לשומרם מהפסד שיגיע מעצמו. (דרך אמונה פרק ה יג ובצה"ל שם כט).

יש אומרים שלאחר שהמרק עמד לפחות לילה אחד שלם מחוץ למקרר הוא נחשב כמי שנפגם טעמו ויהיה מותר להשליכו לכיור או לאשפה (ר"ש שביעית ח, ב), ויש אומרים שצריך להמתין עד שיתקלקל באופן ברור (חזו"א יד י). המיקל כדעה ראשונה יש לו על מי לסמוך. (הרי"צ רימון).

כמו"כ ניתן לשים את שאריות המרק בשקית אטומה ולשימה באשפה בלא המתנה עד שיתקלקל.

שאריות מועטות של מרק, שאין דרך כלל לשומרם, מותר לשטוף לכיור, ואין צורך לאוספם ולשומרם.

זמירה היא אחת המלאכות האסורות בשמיטה. הזמירה האסורה היא כזו הנעשית לשם לחיזוק האילן. זמירה לצורך שימוש בעצים – מותרת (רמב"ם פ"א ה"כ). אלא שכתבו תוספות (סנהדרין כו ע"א ד"ה לעקל) שהזמירה לצורך שימוש בעצים מותרת רק כאשר היא קשה לעץ. אך למעשה כתב החזו"א (יט ס"ק יד) שדי בכך שלא ידקדק כדרך הזומרים, אלא יחתוך כדרכו כדרך החותכים לצורך שימוש בעצים, משום שכל זימור צריך דקדוק וחכמה, וכל זימור שאינו נעשה על צד הדקדוק ממילא הוא מזיק לעץ.

כאשר חותך את הענפים שמעל הסוכה אין בכך גם חשש מראית עין – משום שהסוכה מוכיחה שעושה זאת לצורך הסוכה.

לגבי ענפים שיש עליהם פירות: אסור לקצוץ בשמיטה אילן משיתחיל להוציא פירות, שהיות שבפירות יש קדושת שביעית אסור להפסידם (רמב"ם פ"ה הי"ח). על כן מותר יהיה לקצוץ את האילן רק לאחר שהפירות כבר ראויים לאכילה.

אלא שכל זה כאשר מדובר בפירות הקדושים בקדושת שביעית. בשלב זה של השנה (תחילת שנת השמיטה) אין על האילן עדיין פירות הקדושים בקדושת שביעית, משום שחנטת הפירות הללו היתה בשנה השישית, ועל כן מבחינה זו אין איסור בקציצת האילן.

סיכום: מותר לחתוך ענפים הנמצאים מעל הסוכה. בתחילת שנת השמיטה הדבר מותר בין אם יש על הענפים פירות ובין אם אין. יש לחתוך רק את הענפים המפריעים לסוכה בלא לעשות גיזום מקצועי של העץ.